מחשבות ביום הזכרון

ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שבוע אחרי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אני יושבת וחושבת מה אפשר לכתוב על יצירת מציאות כשלפעמים המציאות כל כך בלתי צפויה, ואנחנו מרגישים שאין לנו כל שליטה על מצבנו, חוסר אונים מוחלט.

אני נזכרת במלחמת לבנון השנייה. למדתי אז קורס אימון. הייתי היחידה מבין המשתתפות, כולל המורה, שגרה בטווח הטילים. החוויה הייתה לא פשוטה, המון מתח, תחושת חוסר אונים אל מול האזעקות והרעש המאיים של הטילים הנופלים מסביב. המורה לאימון אמרה לי אז – תחפשי את  התמונה הגדולה. זה ממש הכעיס אותי. חשבתי לעצמי, כמה קל להגיד את זה כשאת מחוץ לטווח ולא חווה את המתח הזה. כמה קל להגיד את זה כשאת לא מחבקת ילד בן 4, שבזמן האזעקות והטילים מצמיד אליו מצד אחד אותי, אמא שלו, ומצדו השני את סבתא שלו, קרוב קרוב, ומעיד על עצמו בטון רועד וקצת מתנצל "פחדני…".

ועוד זיכרון – מלחמת יום כיפור. ניסיון שלי, בת ארבע, להבין את הרעיון הזה של מלחמה, למה מגייסים את אבא שלי, למה אין גברים בכלל בקיבוץ, למה הריצו אותנו פתאום למקלט, למה הנשים במקלט נראות כל כך מתוחות, צמודות לטרנזיסטור, ובעיקר – מתי כל זה יסתיים.

והמשפט הזה, שאני מאמינה שאין ילד בן דורי שלא שמע אותו לפחות פעם אחת – "עד שאת תגיעי לגיל הזה כבר לא יהיו מלחמות ולא תלכו לצבא".

ב 2006, בזמן מלחמת לבנון השנייה, לא יכולתי לראות את התמונה הגדולה. בטח לא ב 1973, כשכל מה שראיתי היה דרך העיניים של "הגדולים". אני גם לא בטוחה שהיום אני יכולה לראות אותה.

מה שאני כן יכולה, זה לדעת שיש תמונה גדולה, ושאין לי את היכולת לראות את כולה. אני יודעת, שהיום, משפט כזה, "תראי את התמונה הגדולה", היה פוגש אותי אחרת. היה פחות מכעיס אותי. אולי התמונה היותר גדולה, בשבילי היום, היא שלמדתי דרכים להיות רגועה, ולהחזיר את עצמי מהר לתפקוד, גם במצבים שבהם המציאות מאד מטלטלת.

אין, וברוב המקרים לא תהיה לי, שליטה מלאה במה שקורה מסביבי. יש לי שליטה בתגובה שלי. ככל שאני מתרגלת ולומדת יותר להיות אחראית לתגובה שלי, גם הרגשית, התנודות שמתרחשות סביבי יכולות פחות להסיט אותי מהמרכז שלי, מהמקום בו אני רוצה להיות, ומאיך שאני רוצה להרגיש.

אני לא מתחמקת מהפחד, גם לא מהכאב, הצער והאמפטיה כלפי כל מי ששילם מחיר – בחייו, בגופו, בנפשו, במשפחתו.

ואני יותר ויותר בתודעה שממוקדת בי, ולא בחיצוני לי. אני פחות ריאקטיבית, מגיבה, ויותר פרואקטיבית, יוצרת.

ולמרות שזו קלישאה, אני אגיד את זה – השלום מתחיל בתוכי.

עשו שלום עם עצמכם. עשו שלום בתוככם עם מי שקשה לכם איתו, עשו שלום בתוככם עם מי שמוגדר, על ידכם או על ידי אחרים, "אויב". שחררו עצמכם מיריבויות, מאבקים, פנימיים וחיצוניים, על ידי הבאת המיקוד שלכם אליכם פנימה, במקום לכעוס ולהאשים אחרים.

מבחינתי – כך תהיו הפעילים הכי טובים שאתם יכולים למען השלום.