אהבה עצמית ויום כיפור

מה קשור יום כיפור ואהבה עצמית?

גם אצלי עלתה השאלה, אז הנה התשובה, קצת ארוכה לקשר שבין יום כיפור ואהבה עצמית:

ביום כיפור, כמו גם בחגים אחרים, אני נזכרת בתכנים שאהבתי ונגעו בי כשלמדתי מחשבת ישראל (לפני מליון שנים בערך).

אחד מפסוקי חז"ל שאני אוהבת במיוחד הוא:

"על עבירות שבין אדם למקום – יום הכיפורים מכפר

על עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר"

נצא מנקודת הנחה שחז"ל אכן היו חכמים, וידעו דבר או שניים.

רוב האנשים ששאלתי אותם מה הם מבינים מהפסוק, השיבו שזה אומר להם שלמרות הצום, והתפילות, אם הם חטאו כלפי אדם, הם צריכים לבקש את סליחתו.

גם אני מבינה את זה כך.

ויש עוד רובד שבו אני מבינה את הפסוק –

וברובד הזה הדגש בפסוק הוא לא כלפי מי או מה נעשו העבירות, אלא על היום עצמו.

כלומר – יום כיפורים לא יכפר על עברות בין אדם לחברו.

ולכן, אנחנו מונחים למעשה להיות ערים להתנהגותנו כלפי חברינו, זולתנו, 365 ימים בשנה.

ולא לחכות ליום כיפור כדי לעשות עם עצמנו והקרובים לנו חשבון נפש ובקשת סליחה.

כמובן שיום הכיפורים כן יכול להיות מוקדש גם לחשבון נפש שלנו כלפי הסובבים אותנו,

אבל – אנחנו מוזמנים להתבונן בהתנהגות שלנו ובמערכות היחסים שלנו לאורך כל השנה.

כשאנחנו מתנהגים באחריות כלפי הסובבים אותנו –

אנחנו לא רק אחראים על איך שהם מרגישים איתנו,

אלא גם, וחשוב לא פחות,

 אנחנו לוקחים אחריות על השלווה שלנו

ועל היכולת שלנו לאהוב את עצמנו,

ולקבל את עצמנו,

בידיעה שאנחנו חיים בשלום עם סביבתנו, ועם מצפוננו.

וחשוב מאד – זה נכון לא רק לגבי ההתנהגות החיצונית שלנו, אלא גם איך אנחנו חושבים, ושופטים או לא שופטים, ומרגישים, כלפי האחרים.

התנהגות שנובעת מ"כך צריך להתנהג" היא חיצונית, והאדם האחר ירגיש בזה שזה לא מגיע מבפנים.

ככל שנתרגל את עצמנו לקבל, לא לשפוט, ולהיות בחמלה כלפי זולתנו,

נראה שאנחנו מקבלים, פחות שופטים ויותר בחמלה כלפי עצמנו.

קוראים לזה אהבה עצמית.

ממליצה בחום!